טלויזיה, קריאה או גלישה - סביר להניח שאתה מכור לאחד מהם. וההשפעה עליך? אדירה. 

האם אתם מסוגלים להעביר ערב שלם לבד בבית, בלי לצפות בטלויזיה, לקרוא, לגלוש או לשחק במחשב?

למה?
מה יקרה לכם?

המילה "התמכרות" פירושה המילולי הוא "הפיכה למכור". מכור, פירושה המילולי, הוא שמכרו אותו. נמכר. לא שייך לעצמו - כמו עבד.

כל הפעולות הללו, צפיה בטלויזיה, גלישה, קריאה - לא נחשבות בד"כ להתמכרות. בטח לא אם עוסקים בהן במסגרת זמן שנחשבת כנורמטיבית, למשל, בערב, אחרי העבודה, או אחרי שהילדים הולכים לישון. ועדיין, מכיון שרוב האנשים לא מרגישים שהם יכולים להסתדר בלעדיהן, אפילו לא לזמן קצר, אפשר לחשוב עליהן כעל התמכרויות. דרכים התמכרותיות להעברת זמן.

מה הבעיה בפעולות האלה? לכל אחת מהן יש ערך מוסף כלשהו. קריאה היא ללא ספק פעולה שיכולה לתרום רבות לרווחה האישית, וכך אפשר לומר על סרט טוב, או על משחק מעניין. הבעיה היא לא בפעולה עצמה, אלא בנוקשות, בקביעות, בהתמדה - בהתמכרות.

מנסיון אישי, היו תקופות לא קצרות שבהן כל הזמן הפנוי שלי היה מוקדש לקריאה או לגלישה. לא היה שום רווח, שום ואקום, שום חור שלתוכו יכלו להכנס מחשבות חדשות, רעיונות, יצירתיות. הראש שלי היה עסוק בלעדית במסרים שאחרים העבירו אליו. גם אם היו אלה מסרים חכמים, הם היו חיצוניים. לא היה שום מקום ליצירתיות שלי, אפילו לחשיבה שלי. בטח שלא יכולתי ליצור דבר חדש. וגם לא יכולתי לדעת שזהו המצב, להרגיש אותו, כי לא היה שום זמן שבו יכולתי לחשוב על הנושא. כל מקטע זמן היה מלא בתוכן. קראתי בזמן האוכל ולפני השינה, ובכל זמן אפשרי אחר.

בספרה "דרך האומן" ג`וליה קמרון מציעה לא לקרוא דבר במשך שבוע. כששמעתי זאת לראשונה היתי בהלם. לא לקרוא? בכלל? לא ספר, לא עיתון, לא מגזין ולא את הכתוב על האריזה של הקורנפלקס? איך אפשר? ובשביל מה? כשניסיתי את זה, מספר שנים אחר כך, לא האמנתי כמה דברים יכולים לזוז אם אני לא קוראת כלום. פתאום הראש פנוי, חושב. יש לי רעיונות חדשים, אני יכולה לכתוב דברים משלי ולא רק לקרוא. אני יצירתית. אני מתחילה לקדם תחומים חדשים בחיי. קיבלתי ספר חדש ומומלץ, ולא יכולתי להתחיל לקרוא אותו, גם אחרי שעבר שבוע. הראש שלי סירב להתמלא שוב ברעיונות זרים, בזמן שהוא היה עדיין עסוק מאוד במחשבות יצירתיות חדשות.

הבעיה העיקרית בתמכרות כזו היא שאין יכולת לראות את המצב מבחוץ. אי אפשר לראות או להרגיש מה אנחנו מפסידים. לפני מספר שנים התקלקלה הטלויזיה שלי, והחלטנו, בן זוגי ואני, לנסות במשך חודש לחיות ללא טלויזיה. אחרי שבוע הרגשנו אלו חיים חדשים יש לנו. מרוב שיעמום, התחלנו לצאת לטיולים ברגל, לפגוש חברים, לתכנן פרויקטים משותפים. יום אחד עמדנו על שפת הים בערב חשוך, בן זוגי, אני והתינוקת שלנו, על רציף עץ שמתחתיו התנפצו גלים סוערים, הקצף הלבן הוא כמעט כל מה שראינו בחושך. המומים מהחויה הטוטאלית, בן זוגי אמר לי: לא היינו כאן עכשיו, אם היתה לנו טלויזיה בבית. אם היינו יודעים, בשנים שכן צפינו בטלויזיה בערבים, מה אנחנו מפסידים, שהיינו מוציאים את הטלויזיה מהבית מזמן. אבל אי אפשר לדעת דבר כזה, כי זו טיבה של התמכרות. אין חופש. אין מרווח שבו אפשר לחשוב ולהרגיש אחרת.

ויתור על התמכרות, אפילו לזמן קצר, יוצר חור, מרווח. פתאום חסר משהו, וזוהי הזדמנות פז, למלא אותו במשהו חדש. לא במוכר, על יתרונותיו וחסרונותיו, אלא במשהו אחר, חדש.